ארכיון חודשי: יוני 2016

מחשבות אחרי ההצבעה בבריטניה: למה קונפדרציה עדיין עובדת – מירון רפופורט

ההצבעה אתמול בבריטניה בעד עזיבת האיחוד האירופי היא חדשות לא טובות. מצד אחד היא ביטוי של לאומנות ושנאת זרים והוכחה שהסתה נגד מהגרים היא עדיין, ואולי יותר מבעבר, כלי פוליטי יעיל להפליא. מצד שני היא ביטוי למשבר העמוק של האיחוד האירופי, לכך שהוא שכח את האזרחים שלו, לכך שהמדיניות שלו העמיקה פערים, היטיבה עם מעמדות מסוימים והתעלמה ממעמדות רחבים, בעיקר בפריפריה הכלכלית והגיאוגרפית. 

בתור מי שתומכים בפתרון קונפדרלי, שמזכיר בחלק מהמרכיבים שלו את האיחוד האירופי, ההצבעה הזו בוודאי לא משמחת אותנו. אבל אין גם סיבה להיכנס לדיכאון. הפתרון שאנחנו מציעים – שתי מדינות במולדת אחת – נולד מתוך ההבנה שלנו את המציאות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא בחרנו פתרון מבחוץ והחלטנו לאמץ אותו כאן. בדיוק ההפך. מצאנו את הפתרון שנראה לנו מתאים למצב כאן שבו שני עמים חיים באותה כברת ארץ ושניהם מאמינים שכולה שלהם, וחיפשנו לפתרון הזה מקבילות בסכסוכים אחרים. האיחוד האירופי היה אחד מהם.
צריך לזכור: המטרה הראשונה של האיחוד האירופי היתה למנוע את חידוש המלחמות באירופה, אחרי שנקרעה בשתי מלחמות עולם. במשימה הזו האיחוד עמד באופן מופלא. גם אם הגל הבריטי יסחף אתו מדינות אחרות באירופה וגם אם צרפת תלך בעקבותיו, חידוש מעשי האיבה בין צרפת וגרמניה הוא לא על סדר היום. האיחוד לא רק השיג ששים שנה של שלום. הוא גם ייסד תרבות של שלום.
לא במקרה, דווקא בצפון אירלנד – שם האיחוד האירופי שיחק תפקיד מרכזי בהשגת הסכם של שיתוף שסיים סכסוך שיש לו קווי דמיון רבים לסכסוך שלנו   – היה רוב ברור להישארות באיחוד. תושבי צפון אירלנד, פרוטסטנטים וקתולים, כנראה חשבו שפתרון של שיתוף הוא הערובה הכי טובה למנוע את חידוש האלימות. 
ההצבעה בעד יציאה מהאיחוד יכולה ללמד אותנו עוד שני דברים שנוגעים ליוזמה שלנו. טוענים נגדנו שבכך שישראל ופלסטין יצטרפו לקונפדרציה, הן יאבדו את העצמאות שלהם ואת השליטה על גורלן. ההצבעה בבריטניה מוכיחה שבמבנה של קונפדרציה, כל מדינה רשאית תמיד לעזוב. יהיה לכך מחיר, כמו שבריטניה אולי תשלם, אבל הדרך תמיד פתוחה.
עניין שני, העצמה האדירה של הרגשות הלאומיים, שלא לומר לאומניים, בבריטניה מלמדת אותנו שאנחנו עדיין לא חיים בעידן פוסט-לאומי. ולכן הדיבורים על מדינה אחת בין הירדן לים עשויים להישמע יפים, אבל הם ממעיטים או אפילו מזלזלים ברצון של כל עם מהעמים בהגדרה עצמית. זו בדיוק הסיבה שאנחנו מתעקשים על שתי מדינות עצמאיות, בעלות ריבונות מלאה בשטחן. הראש שלנו אולי בשמיים, אבל הרגליים שלנו עדיין באדמה. 

משלוש יוצאת אחת: על ירושלים בשוק תכניות ה"שלום" הנוכחי – ערן צדקיהו

בפתח שנת החמישים לאיחוד ירושלים המאוחדת לנצח נצחים, בירת הנצח של מדינת ישראל והעם היהודי, אנו מוצפים בתכניות אין ספור לפתרון "בעיית ירושלים". רובן ככולן מציעות לנו דרכים שונות להפרד מחלקיה הפלסטיניים של ירושלים (המאוחדת לנצח נצחים, כבר אמרנו?). הבוטה מכולן מתקראת "התנועה להצלת ירושלים היהודית", מבית המדרש של חיים רמון. רמון וחבר מריעיו מציעים להפרד בגדר ובאופן חד צדדי מהכפרים והשכונות הפלסטיניות של ירושלים, ואחריהם המבול (כי הם בכלל גרים במרכז). על מנת לקדם את רעיונותיהם הם מציפים את המרחב הציבורי והוירטואלי במסרים של הפחדה ושיסוי ומשתמשים בשפה הגזענית האהובה על הטוקבקיסטים, אשר מקובלת כיום גם על ראשי המדינה. למרות זאת נראה שהציבור לא משתכנע מהחיקוי החיוור הזה של הימין מבית המדרש של "השמאל" הישן, אם כבר מפמפמים גזענות וכוחנות, אז עדיף להשאר עם המקור.

גם יו"ר האופוזיצה בוזי הרצוג הציג תכנית, בנאום שנשא בתחילת השנה בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי. אולם כהרגלו של היו"ר, מדובר בהד חיוור לתכנית רמון. ניתן לתהות עד כמה השניים מתואמים בינהם ועד כמה התכנית של רמון, פוליטיקאי שדרכו נגמרה בעקבות הרשעתו בעברות מין, היא בעצם בלון ניסוי שהפריח הרצוג. יו"ר האופוזיציה הציג תכנית בת שלושה שלבים: 1) השלמת גדר ההפרדה בתוואי עוטף ירושלים כמו גם הפרדת הכפרים והשכונות הפלסטיניים של מזרח ירושלים ממערבה (כאשר תושבי ירושלים הפלסטינים ישארו כלואים בין שתי גדרות). שני הצעדים הבאים שמציע הרצוג הם חסרי משמעות: 2) מלחמה בחמאס ובהסתה מצד אחד ו-3) הרגעת השטח באמצעות צעדים בוני אמון ברמה האזרחית מול הרשות הפלסטינית. הנקודות האחרונות הן לא יותר מסיסמאת בחירות, ואילו הראשונה, כאמור, מהדהדת את יוזמת רמון, ושתיהן, ביחד או לחוד, הן מתכון לאסון.

תכנית נוספת, השלישית במספר, שהפציעה אל חיינו לאחרונה היא זו של "מפקדים למען ביטחון ישראל". דווקא הביטחוניסטים מציעים גירסת היפרדות מרוככת מירושלים הפלסטינית. מתוך ניסיונם מבינים אנשי הצבא את מגבלות הכוח כמו גם את חוסר התוחלת שבמהלך חד צדדי. לפיכך הם מציינים ביוזמתם כי "אי אפשר לנתק במחי יד" את שני חלקי העיר, "אלא אך ורק בתהליך מתמשך […] במסגרת הסכם עתידי על הסדר קבע עם הפלסטינים, אפשר יהיה גם ליישם הפרדה של ממש [..]". אם הרעיונות הללו גורמים לכם לתחושת דז'ה וו הרי זה מאחר וכבר היינו שם בעבר. הרי ישראל הציעה פעמיים בעבר מפות לחלוקת ירושלים (ברק ואולמרט) על בסיס דומה, שתיהן שירטטו חלוקה קשה של העיר, עם גדרות ומחסומים, ונהגו על ידי ביטחוניסטים, למען ביטחון ישראל כמובן. זה לא עבד אז ולא יעבוד היום.

כל ההצעות הללו מניחות כמובן מאליו את הצורך לחלק את ירושלים בחלוקה קשה ופיזית בין יהודים לפלסטינים – מוסלמים ונוצרים, ולהפריד את האחרונים מהעיר. מנגד, ניר ברקת, בנט ונתניהו מספרים לנו על הצורך לשמור על ירושלים מאוחדת, ובאותה נשימה יצרו לראשונה מערך של מחסומים וגדרות "זמניים" בין המרחבים הערבי והיהודי בירושלים. בעודם ממשיכים ביתר שאת במדיניות ההתנחלות בלב המרחב הערבי של ירושלים המזרחית ובפירוק החברה הפלסטינית במזרח ירושלים. הם מספרים לנו שהכל בסדר, שירושלים מאוחדת לנצח-נצחים, אבל במשמרת שלהם ירושלים חזרה להיות מחוללת האלימות והטרור העיקרית לכל הארץ.

מנגד ישנו את רעיון העיר הפתוחה – עיר אחת משותפת ליהודים, נוצרים ומוסלמים, ישראלים ופלסטינים. זהו מודל שבו ירושלים מאוחדת פיזית, אך הריבונות מחולקת, או משותפת. יפעלו בה שתי עירייות – מזרח ומערב, תחת עיריית גג אחת. את המודל הזה הציג לראשונה פייסל חוסייני ביולי 1988 בנאום שנשא במערב ירושלים, ולימים הפך הרעיון הזה לעמדה הפלסטינית הרשמית ביחס לעיר.

יוזמת "שתי מדינות –מולדת אחת" היא היוזמה הפוליטית היחידה, ככל שידיעתי משגת, המשותפת לישראלים ולפלסטינים, אשר במקום חלוקה מציעה מודל של שיתוף בירושלים. בגדול היוזמה מציעה פתרון קונפדרטיבי כולל לסכסוך הישראלי-פלסטיני ובתוך כך אינה מבקשת לכפות פתרונות "קשים" – חומות ומחסומים – על המציאות, אלא שואפת לעבוד עם הקיים ולשנות את דרכי החשיבה ותפיסת המציאות שלנו. אולי, בפתח שנת החמישים לאיחוד, לשחרור ולכיבוש, זה בדיוק מה שנדרש מאיתנו – הכרה מפוקחת במציאות הקיימת ושינוי דרכי החשיבה המקובעות.

גזענות היא השיטה החדשה של שיח ההפרדה – ניר ברעם

הסרטון החמור של התנועה להצלת ירושלים היהודית, אחד הירודים והגזענים שראינו כאן מזה שנים, לא הגיע במקרה.
הוא מתבשל כבר שנים רבות בקרב אנשי ציבור הנחשבים למתונים לאנשי מרכז ואפילו שמאל, והמסר שלו ברור: הערבים לא הצליחו להביס אותנו בטרור אז עכשיו הם ינצחו אותנו בבחירות. רק אם ניפטר מהם נשרוד. ביסוד הסרטון וכל התורה של האנשים האלו עומד מודל ההפרדה הקורס שחלק מהשמאל מרכז היהודי עדיין נאחז בו בכל כוחו, המטרה היא להפריד ככל האפשר בין יהודים וערבים. הטקטיקות להשיג מטרה זו משתנות אבל זו המטרה היחידה, זה החזון היחיד: רוב יהודי בכל מחיר.
 
במובן מסוים הגזענות הבוטה היא עכשיו השיטה החדשה להשגת המטרה, הם מאמינים שהיא תקסום לציבור היהודי כאן. עכשיו, כאשר אנחנו רואים לאיזה שפל גזעני, שאפילו הימין בישראל לא היה מגיע אליו, מדרדר אותנו שיח ההפרדה הזה, הגיע הזמן לשאול ביושר: אנחנו באמת חייבים לחיות ככה?
 
כי יש פתרון אחר: "שתי מדינות, מולדת אחת" מציעה לכל עם אפשרות להקים מדינה משלו שבה יבסס את זהותו הלאומית, אך שני העמים יחיו בארץ הזו בשיתוף. זה לא יקרה מחר, זה דורש עבודה, אבל זה החזון היחיד לעתידנו כאן.