ארכיון הקטגוריה: בלוג

שלוש הערות על השריפות בחיפה / אמיר פאח'ורי

1. אחרי המלה "שריפה", "מולדת" היא כנראה המילה שהוזכרה יותר מכל אגב השריפות שפשטו בארץ. הפלסטינים התנערו מההאשמות הקולקטיביות כנגדם בטענה שזו המולדת שלהם והם לא יאפשרו או יסכימו לפגיעה בה. טענה שהייתה משותפת לרוב הפלסטינים משני צידי הקו הירוק. בנט כמייצג את הימין קבע מבחן בעלות חדש בהצהרתו כי רק מי שמולדת זו אינה שלו יכול לפגוע בה. משיח זה ניתן וצריך לאתר תמה משותפת – זיקה רגשית חזקה לטריטוריה זו ורצון להגן עליה. בכך משום חיזוק להבנה הכי מרכזית שבבסיס היוזמה הפוליטית שתי מדינות מולדת אחת.

2. טועה מי שאומר בואו נחכה לממצאי החקירה, טועה גם מי שמנתק אוטומטית בין הפרט לבין הקבוצה אליה הוא משתייך. הפרט פועל בתוך רפרטואר ערכי-תרבותי מסוים כך שכדי להטיל אחריות מסוימת (להבדיל מלהאשים או להשחיר) על קבוצה על בסיס הרשעת יחיד שיצא מתוכה יש להצביע על רפרטואר שכזה. משכך, אפילו אם ימצא שמקור השריפות בהצתה על רקע לאומני אי אפשר להטיל אחריות לא כל שכן להאשים את המיעוט הפלסטיני נוכח היעדר מוחלט, כפי שאף לא נטען בשום שלב ע"י הימין, של הרפרטואר הנ"ל שעודד או מעודד מעשה נתעב שכזה.

3. על ההסתה שלוחת הרסן של טרמפניהו ושריו כנגד המיעוט הפלסטיני כנראה כבר נאמר הכל,  אם כי יש ועוד איך לעמוד מקרוב על האדישות המסוימת שחלקים נרחבים מבני מיעוט זה מקבלים את ההסתה הפרועה כנגדם. אומנם נכון שחברי הכנסת הערבים עשו הרבה כדי להדוף את ההסתה אבל הרושם הוא שרוב הפלסטינים כאן מקבלים את הפיכתם לשעיר לעזאזל כמובן מאליו. אדישות זו היא הרסנית. בהווה ובטווח הקצר, היא ממשיכה ביתר שאת תהליך הוצאת הערבים ממעגל האזרחות, בין השאר, לצורך הנצחת שלטון הימין. בטווח הרחוק יותר, יש בה כדי להכשיר את הקרקע ליצירת וניצול שעת כושר לפגיעה במיעוט זה.  משכך, אין להשלים עם קיומה בבחינת הסיתו נגדנו היום ומחר יום חדש.

לא לגניבת אדמות, כן לחיים משותפים

العربية بعد العبرية

הכנסת הסכימה בקריאה טרומית לתת לגיטימציה לזכות להשתמש באדמות פלסטיניות פרטיות לצורך בנייה, הרחבה והעמקה של התנחלויות ליהודים הישראלים בגדה המערבית, גם ללא הסכמת בעליהן.

החוק הזה הוא עיוות הצדק ולגיטימציה לגניבה. הוא מגביר את העוינות והשנאה ומעמיק את הסכסוך ובכך מעצים את האלימות. החוק הזה מרחיק כל אפשרות לשלום בין העמים, מזעזע את הביטחון ומעמיד את חיי בניהם של שני העמים בסכנה. החוק הזה מעמיק את הגזענות ומערער את יסודות הדמוקרטיה בארץ. החוק הזה מוביל למקומות שאין בהם ביטחון, שלום וצדק.

מימוש ביטחון אמיתי, יציבות ושלום באיזור לא יבוא דרך חוקים מעין אלה. הוא יבוא דרך הכרה עמוקה שיש כאן סיכוי אמיתי לשלום. אין מלחמה ללא קץ, אין אפשרות להכריע את הסכסוך הזה באמצעים צבאיים. ניסיון של מאה שנים של סכסוך מוכיח זאת.

אנחנו מאמינים בחזון שתי מדינות, מולדת אחת. שתי מדינות, ריבוניות ועצמאיות, שכל אחת מהן תקבל בברכה את אזרחי המדינה האחרת ותעניק להם את מלוא הזכויות האזרחיות. שתי מדינות, מולדת אחת הוא מופת של עצמאות ושיתוף באותה העת. חיזוק המשותף תוך שמירה על זכות ההגדרה העצמית. שיתוף פעולה שיבטיח פיתוח, רווחה וקדמה לשני העמים.

שתי מדינות, מולדת אחת הוא מדרגה עליונה של שוויון, כבוד הדדי וביטחון אמיתי. הוא חזון שבו שני הצדדים שותפים לרווח ומגשימים את חלומותיהם בלי פגיעה בזכויות ובחלומות של העם השני.

אנחנו מאמינים שדרכנו היא הדרך לשלום מציאותי, האפשרי למימוש. החזון שלנו אינו מתבסס על שינוי המציאות אלא על שינוי תפיסתנו את המציאות, כיבוד השאיפות של שני העמים והעמדת הסכנות לשני העמים על אותה מדרגה, כדי שלשניהם יהיה אותו אינטרס בביטחון ובשלום.

אנחנו דוחים את החקיקה הגזענית ואת החוקים הנותנים לגיטימציה לגניבה ומקדמים חזון חלופי ואמיתי לשלום. חזון אמיתי ואפשרי למימוש.

חזון שתי מדינות, מולדת אחת הוא חזון המבטיח לשני העמים עתיד ללא שפיכות דמים, ללא פחד וללא חשש. הוא מבטיח לשני העמים שתי מדינות במולדת אחת.

שתי מדינות במולדת אחת – קץ לטרור.
שתי מדינות במולדת אחת – קץ לחשש הקיומי.
שתי מדינות במולדת אחת – דרך פתוחה לשיתוף.
שתי מדינות במולדת אחת – ישימו קץ לסכנות הביטחוניות המתלוות לחזון שתי המדינות המופרדות לשני העמים, ויפחיתו את הפחדים הדמוגרפיים הנלווים לרעיון המדינה האחת לשני העמים.

وافق البرلمان الاسرائيلي بالقراءة الاولى على تشريع الحق في استخدام الاراضي الفلسطينية الخاصة لإقامة وتوسيع وتثبيت مستوطنات للاسرائيليين اليهود في الضفة الغربية حتى بدون موافقة أصحابها.

هذا القانون هو اجحاف بحق العدالة وتشريع للسرقة ويزيد من العداء والكراهية ويعمق الصراع وبالتالي يعزز العنف، هذا القانون يبعد اَي إمكانية للسلام بين الشعبين ويزعزع الأمن ويعرض حياك أبناء الشعبين للخطر ، هذا القانون يعمق العنصرية ويهز أركان الديمقراطية في البلاد ، هذا القانون يؤدي الى كل الطرق الا الأمن وإلا السلام وإلا العدالة .

ان تحقيق أمن حقيقي واستقرار وسلام في المنطقة لا يأتي عبر مثل هذه القوانين ، انه يأتي عبر القناعة المطلقة بان هناك فرصة حقيقية للسلام ، لا يوجد حرب الى ما لا نهاية ، لا يوجد إمكانية لحسم هذا الصراع بالوسائل العسكرية ، تجربة مئة عام من الصراع تؤكد ذلك.

اننا نؤمن برؤية دولتين في وطن واحد ، دولتان ذات سيادة واستقلالية ترحبان كل منهما بمواطني الدولة الاخرى بكامل الحقوق المدنية ، دولتان في وطن واحد نموذج للاستقلال والشراكة في ذات الوقت ، تعزيز ما هو مشترك مع الحفاظ على حق تقرير المصير ، التعاون بما يضمن التطور والرفاهية والتقدم للشعبين.

دولتين في وطن واحد قدر عالي من المساواة ، الاحترام المتبادل ، الأمن الحقيقي . وهي الرؤية التي يتشارك فيها الطرفان في الربح ويحققون احلاهما دونما الانتقاص من حقوق واحلام الشعب الاخر.

اننا نؤمن ان طريقنا هي طريق السلام الواقعي ، الممكن التحقيق ، رؤيتنا لا تقوم على تغيير الواقع وإنما تغيير رؤيتنا للواقع ، تحترم تطلعات الشعبين وتضعها على ذات الدرجة من المخاطر ليكونا اصحاب نفس المصلحة في الأمن والسلام .

اننا ونحن نرفض التشريعات العنصرية وقوانين تشريع سرقة الارض مقدم رؤية بديلة وحقيقية للسلام ، رؤية صادقة وقابلة للتحقيق.

رؤية دولتين في وطن واحد ، انها الرؤية التي تعد الشعبين بمستقبل بدون اراقة دماء بدون خوف بدون قلق ، تعد الشعبين بدولتين في وطن واخد.

دولتين في وطن واحد نهاية الاٍرهاب
دولتين في وطن واحد نهاية القلق المصيري
دولتين في وطن واحد طريق مفتوحة للتعاون
دولتين في وطن واحد تنهي المخاطر الأمنية والتي تترافق مع رؤية دولتان منفصلتان لشعبان ، وتزيل تخوفات الديمغرافيا التي تترافق مع رؤية دولة واحدة لشعبنين .

לחזור אל הפרויקט הציוני הנטוש: מדינה יהודית מזרח תיכונית – מיכל הרמתי

אם היוזמה עומדת על גבול הרעיון ההזוי, לא פחות הזויות ממנה אלו השותפויות הפוליטיות שהיא מייצרת. בתור אחת שמושקעת במאבקים על הריסת כל מאחז חדש בשטחים, ניתן רק לתאר את הדיסוננס הקוגניטיבי שכרוך בעבודה משותפת עם אנשים שדמות החלום הכי גדול ואינטימי שלהם היא הקמת יישוב חדש בשומרון.

מהדיסוננס הזה, אנו ביוזמה מייצרים, בלי שהתכוונו, ציונות שהיא אחרת מן האחרות. בלי שאף אחד יוותר על מאבקיו וחלומותיו, אנו מקיימים חזון ציוני שמתעלה על האספקטים הקולוניאליים של הציונות – על השאיפה ההיסטורית לבנות בועה אירופאית בלב המזרח התיכון. שאיפה בועתית שיצרה בקרב ההנהגות הציוניות לדורותיהן אימפוטנציה מוחלטת בבניית תקשורת בסיסית עם המנהיגים הערבים-פלסטינים. אימפוטנציה שהביאה לעוול מתמשך ולנזק לדורות לחצי מהאוכלוסייה היהודית שחיה כאן.

במקום הזה, בו אני והמתנחלות מוצאות מטרה פוליטית משותפת, מתקיים סוג של הומניזם אותנטי מסויים. למרות הקשיים העמוקים בהבנה הבסיסית אחת את השנייה, השותפות הפוליטית מרגישה לי כחיבור ברמה פרי-מורדיאלית וטרום מודרנית. השותפות המיוחדת הזו מסייעת לי להשריש את עקרונות המוסר החילוני שלי עמוק בתוך הקרקע היציבה של המקום.

עקרונות מוסר אלו, מבוססים כמעט בלבד על זכויות האדם. תורת זכויות האדם השתלטה על הרבה מהשיח הגלובלי, בין היתר משום שהיא מעוגנת באמנות בינלאומיות. בכל זאת, ניתן לראות  שתרבויות מקומיות מנסחות את המוסר הזה מחדש ומבינות אותו בדרכים שונות שמתכתבות עם התרבות שלהם.

סנטוס הלך רחוק וכתב על מושג האומה המוסלמית ומושג ה"דהרמה" ההודי כמשקפים עקרונות בסיסיים מקבילים לשיח זכויות האדם. אך לכל תורת מוסר יש את נקודות העיוורון שלה. קודה אחת, בין היתר, היא ההתיימרות לייצג אמת לכל העולם, בעוד שלמעשה היא מיושמות בצורה צבועה וסלקטיבית.

שיח זכויות האדם מסתיר מאחוריו את אלימות כל המשטרים שאף אחד לא מגנה, ותובע אותן כאשר אלו שוברים זכויות אדם על ימין ועל שמאל. בדרך כלל, ארצות הברית וחברותיה מהוות דוגמה טובה, מלבד משטר יוצא דופן קטנטן, אחד לפחות, שכולנו מכירות היטב.

הדבר שמטריד אותי במרדף אחר מימוש זכויות אדם במרחב המדמם שלנו, הוא שאין בי רצון כלל שהחוק הבינלאומי ידריך את צעדינו כאן, ואין בי רצון להיות חלק מאירופה באופן דומה. כמה שננסה להידמות לאירופה ולהיות מדינה חילונית כהלכה, רק נתרחק יותר מזהות אותנטית של מדינה יהודית. אבל אם לא כדי לבנות זהות מקורית כזו, למה הגענו לכאן בכלל? אם לא למען שיבת ציון, כדי להקים מדינה יהודית שנטועה במרחב ההיסטורי והטבעי של היהדות, בערש שלה במזרח התיכון?

המטרה הייתה, דומני, לייצר ריבונות יהודית-מודרנית. לא ממלכה מדממת ואכולת חרב כמו בימי התנ"ך, שבנויה סביב מלכים, כוהנים והעשירון העליון. הלוואי שהיינו יודעות מה משמעות יצירת ריבונות יהודית מודרנית שאינה מערבית. ריבונות כזו, שלמרות שאינה מערבית, מסוגלת ללמוד מהמערב כמה מהדברים הטובים בו: מדע, טכנולוגיה, דרישה לשוויון, לצדק חברתי, לייצוג הוגן לכל שכבות העם ולזכות להגדרה עצמית לכל העמים.

יציקה של מדינה ריבונית, עם תוכן בר-קיימא בנינו, עם שכנינו ובתוך סביבתנו – זה מה שצריך היה להיות האתגר הגדול של הציונות הדתית ושל המחנה השמאל האנטי-קולוניאלי, מאז ומעולם. אני מאמינה שדרך היוזמה שלנו, נצליח מעט לפצות על הפרויקט הנטוש הזה.

מחשבות אחרי ההצבעה בבריטניה: למה קונפדרציה עדיין עובדת – מירון רפופורט

ההצבעה אתמול בבריטניה בעד עזיבת האיחוד האירופי היא חדשות לא טובות. מצד אחד היא ביטוי של לאומנות ושנאת זרים והוכחה שהסתה נגד מהגרים היא עדיין, ואולי יותר מבעבר, כלי פוליטי יעיל להפליא. מצד שני היא ביטוי למשבר העמוק של האיחוד האירופי, לכך שהוא שכח את האזרחים שלו, לכך שהמדיניות שלו העמיקה פערים, היטיבה עם מעמדות מסוימים והתעלמה ממעמדות רחבים, בעיקר בפריפריה הכלכלית והגיאוגרפית. 

בתור מי שתומכים בפתרון קונפדרלי, שמזכיר בחלק מהמרכיבים שלו את האיחוד האירופי, ההצבעה הזו בוודאי לא משמחת אותנו. אבל אין גם סיבה להיכנס לדיכאון. הפתרון שאנחנו מציעים – שתי מדינות במולדת אחת – נולד מתוך ההבנה שלנו את המציאות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא בחרנו פתרון מבחוץ והחלטנו לאמץ אותו כאן. בדיוק ההפך. מצאנו את הפתרון שנראה לנו מתאים למצב כאן שבו שני עמים חיים באותה כברת ארץ ושניהם מאמינים שכולה שלהם, וחיפשנו לפתרון הזה מקבילות בסכסוכים אחרים. האיחוד האירופי היה אחד מהם.
צריך לזכור: המטרה הראשונה של האיחוד האירופי היתה למנוע את חידוש המלחמות באירופה, אחרי שנקרעה בשתי מלחמות עולם. במשימה הזו האיחוד עמד באופן מופלא. גם אם הגל הבריטי יסחף אתו מדינות אחרות באירופה וגם אם צרפת תלך בעקבותיו, חידוש מעשי האיבה בין צרפת וגרמניה הוא לא על סדר היום. האיחוד לא רק השיג ששים שנה של שלום. הוא גם ייסד תרבות של שלום.
לא במקרה, דווקא בצפון אירלנד – שם האיחוד האירופי שיחק תפקיד מרכזי בהשגת הסכם של שיתוף שסיים סכסוך שיש לו קווי דמיון רבים לסכסוך שלנו   – היה רוב ברור להישארות באיחוד. תושבי צפון אירלנד, פרוטסטנטים וקתולים, כנראה חשבו שפתרון של שיתוף הוא הערובה הכי טובה למנוע את חידוש האלימות. 
ההצבעה בעד יציאה מהאיחוד יכולה ללמד אותנו עוד שני דברים שנוגעים ליוזמה שלנו. טוענים נגדנו שבכך שישראל ופלסטין יצטרפו לקונפדרציה, הן יאבדו את העצמאות שלהם ואת השליטה על גורלן. ההצבעה בבריטניה מוכיחה שבמבנה של קונפדרציה, כל מדינה רשאית תמיד לעזוב. יהיה לכך מחיר, כמו שבריטניה אולי תשלם, אבל הדרך תמיד פתוחה.
עניין שני, העצמה האדירה של הרגשות הלאומיים, שלא לומר לאומניים, בבריטניה מלמדת אותנו שאנחנו עדיין לא חיים בעידן פוסט-לאומי. ולכן הדיבורים על מדינה אחת בין הירדן לים עשויים להישמע יפים, אבל הם ממעיטים או אפילו מזלזלים ברצון של כל עם מהעמים בהגדרה עצמית. זו בדיוק הסיבה שאנחנו מתעקשים על שתי מדינות עצמאיות, בעלות ריבונות מלאה בשטחן. הראש שלנו אולי בשמיים, אבל הרגליים שלנו עדיין באדמה. 

משלוש יוצאת אחת: על ירושלים בשוק תכניות ה"שלום" הנוכחי – ערן צדקיהו

בפתח שנת החמישים לאיחוד ירושלים המאוחדת לנצח נצחים, בירת הנצח של מדינת ישראל והעם היהודי, אנו מוצפים בתכניות אין ספור לפתרון "בעיית ירושלים". רובן ככולן מציעות לנו דרכים שונות להפרד מחלקיה הפלסטיניים של ירושלים (המאוחדת לנצח נצחים, כבר אמרנו?). הבוטה מכולן מתקראת "התנועה להצלת ירושלים היהודית", מבית המדרש של חיים רמון. רמון וחבר מריעיו מציעים להפרד בגדר ובאופן חד צדדי מהכפרים והשכונות הפלסטיניות של ירושלים, ואחריהם המבול (כי הם בכלל גרים במרכז). על מנת לקדם את רעיונותיהם הם מציפים את המרחב הציבורי והוירטואלי במסרים של הפחדה ושיסוי ומשתמשים בשפה הגזענית האהובה על הטוקבקיסטים, אשר מקובלת כיום גם על ראשי המדינה. למרות זאת נראה שהציבור לא משתכנע מהחיקוי החיוור הזה של הימין מבית המדרש של "השמאל" הישן, אם כבר מפמפמים גזענות וכוחנות, אז עדיף להשאר עם המקור.

גם יו"ר האופוזיצה בוזי הרצוג הציג תכנית, בנאום שנשא בתחילת השנה בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי. אולם כהרגלו של היו"ר, מדובר בהד חיוור לתכנית רמון. ניתן לתהות עד כמה השניים מתואמים בינהם ועד כמה התכנית של רמון, פוליטיקאי שדרכו נגמרה בעקבות הרשעתו בעברות מין, היא בעצם בלון ניסוי שהפריח הרצוג. יו"ר האופוזיציה הציג תכנית בת שלושה שלבים: 1) השלמת גדר ההפרדה בתוואי עוטף ירושלים כמו גם הפרדת הכפרים והשכונות הפלסטיניים של מזרח ירושלים ממערבה (כאשר תושבי ירושלים הפלסטינים ישארו כלואים בין שתי גדרות). שני הצעדים הבאים שמציע הרצוג הם חסרי משמעות: 2) מלחמה בחמאס ובהסתה מצד אחד ו-3) הרגעת השטח באמצעות צעדים בוני אמון ברמה האזרחית מול הרשות הפלסטינית. הנקודות האחרונות הן לא יותר מסיסמאת בחירות, ואילו הראשונה, כאמור, מהדהדת את יוזמת רמון, ושתיהן, ביחד או לחוד, הן מתכון לאסון.

תכנית נוספת, השלישית במספר, שהפציעה אל חיינו לאחרונה היא זו של "מפקדים למען ביטחון ישראל". דווקא הביטחוניסטים מציעים גירסת היפרדות מרוככת מירושלים הפלסטינית. מתוך ניסיונם מבינים אנשי הצבא את מגבלות הכוח כמו גם את חוסר התוחלת שבמהלך חד צדדי. לפיכך הם מציינים ביוזמתם כי "אי אפשר לנתק במחי יד" את שני חלקי העיר, "אלא אך ורק בתהליך מתמשך […] במסגרת הסכם עתידי על הסדר קבע עם הפלסטינים, אפשר יהיה גם ליישם הפרדה של ממש [..]". אם הרעיונות הללו גורמים לכם לתחושת דז'ה וו הרי זה מאחר וכבר היינו שם בעבר. הרי ישראל הציעה פעמיים בעבר מפות לחלוקת ירושלים (ברק ואולמרט) על בסיס דומה, שתיהן שירטטו חלוקה קשה של העיר, עם גדרות ומחסומים, ונהגו על ידי ביטחוניסטים, למען ביטחון ישראל כמובן. זה לא עבד אז ולא יעבוד היום.

כל ההצעות הללו מניחות כמובן מאליו את הצורך לחלק את ירושלים בחלוקה קשה ופיזית בין יהודים לפלסטינים – מוסלמים ונוצרים, ולהפריד את האחרונים מהעיר. מנגד, ניר ברקת, בנט ונתניהו מספרים לנו על הצורך לשמור על ירושלים מאוחדת, ובאותה נשימה יצרו לראשונה מערך של מחסומים וגדרות "זמניים" בין המרחבים הערבי והיהודי בירושלים. בעודם ממשיכים ביתר שאת במדיניות ההתנחלות בלב המרחב הערבי של ירושלים המזרחית ובפירוק החברה הפלסטינית במזרח ירושלים. הם מספרים לנו שהכל בסדר, שירושלים מאוחדת לנצח-נצחים, אבל במשמרת שלהם ירושלים חזרה להיות מחוללת האלימות והטרור העיקרית לכל הארץ.

מנגד ישנו את רעיון העיר הפתוחה – עיר אחת משותפת ליהודים, נוצרים ומוסלמים, ישראלים ופלסטינים. זהו מודל שבו ירושלים מאוחדת פיזית, אך הריבונות מחולקת, או משותפת. יפעלו בה שתי עירייות – מזרח ומערב, תחת עיריית גג אחת. את המודל הזה הציג לראשונה פייסל חוסייני ביולי 1988 בנאום שנשא במערב ירושלים, ולימים הפך הרעיון הזה לעמדה הפלסטינית הרשמית ביחס לעיר.

יוזמת "שתי מדינות –מולדת אחת" היא היוזמה הפוליטית היחידה, ככל שידיעתי משגת, המשותפת לישראלים ולפלסטינים, אשר במקום חלוקה מציעה מודל של שיתוף בירושלים. בגדול היוזמה מציעה פתרון קונפדרטיבי כולל לסכסוך הישראלי-פלסטיני ובתוך כך אינה מבקשת לכפות פתרונות "קשים" – חומות ומחסומים – על המציאות, אלא שואפת לעבוד עם הקיים ולשנות את דרכי החשיבה ותפיסת המציאות שלנו. אולי, בפתח שנת החמישים לאיחוד, לשחרור ולכיבוש, זה בדיוק מה שנדרש מאיתנו – הכרה מפוקחת במציאות הקיימת ושינוי דרכי החשיבה המקובעות.

גזענות היא השיטה החדשה של שיח ההפרדה – ניר ברעם

הסרטון החמור של התנועה להצלת ירושלים היהודית, אחד הירודים והגזענים שראינו כאן מזה שנים, לא הגיע במקרה.
הוא מתבשל כבר שנים רבות בקרב אנשי ציבור הנחשבים למתונים לאנשי מרכז ואפילו שמאל, והמסר שלו ברור: הערבים לא הצליחו להביס אותנו בטרור אז עכשיו הם ינצחו אותנו בבחירות. רק אם ניפטר מהם נשרוד. ביסוד הסרטון וכל התורה של האנשים האלו עומד מודל ההפרדה הקורס שחלק מהשמאל מרכז היהודי עדיין נאחז בו בכל כוחו, המטרה היא להפריד ככל האפשר בין יהודים וערבים. הטקטיקות להשיג מטרה זו משתנות אבל זו המטרה היחידה, זה החזון היחיד: רוב יהודי בכל מחיר.
 
במובן מסוים הגזענות הבוטה היא עכשיו השיטה החדשה להשגת המטרה, הם מאמינים שהיא תקסום לציבור היהודי כאן. עכשיו, כאשר אנחנו רואים לאיזה שפל גזעני, שאפילו הימין בישראל לא היה מגיע אליו, מדרדר אותנו שיח ההפרדה הזה, הגיע הזמן לשאול ביושר: אנחנו באמת חייבים לחיות ככה?
 
כי יש פתרון אחר: "שתי מדינות, מולדת אחת" מציעה לכל עם אפשרות להקים מדינה משלו שבה יבסס את זהותו הלאומית, אך שני העמים יחיו בארץ הזו בשיתוף. זה לא יקרה מחר, זה דורש עבודה, אבל זה החזון היחיד לעתידנו כאן.