לחזור אל הפרויקט הציוני הנטוש: מדינה יהודית מזרח תיכונית – מיכל הרמתי

אם היוזמה עומדת על גבול הרעיון ההזוי, לא פחות הזויות ממנה אלו השותפויות הפוליטיות שהיא מייצרת. בתור אחת שמושקעת במאבקים על הריסת כל מאחז חדש בשטחים, ניתן רק לתאר את הדיסוננס הקוגניטיבי שכרוך בעבודה משותפת עם אנשים שדמות החלום הכי גדול ואינטימי שלהם היא הקמת יישוב חדש בשומרון.

מהדיסוננס הזה, אנו ביוזמה מייצרים, בלי שהתכוונו, ציונות שהיא אחרת מן האחרות. בלי שאף אחד יוותר על מאבקיו וחלומותיו, אנו מקיימים חזון ציוני שמתעלה על האספקטים הקולוניאליים של הציונות – על השאיפה ההיסטורית לבנות בועה אירופאית בלב המזרח התיכון. שאיפה בועתית שיצרה בקרב ההנהגות הציוניות לדורותיהן אימפוטנציה מוחלטת בבניית תקשורת בסיסית עם המנהיגים הערבים-פלסטינים. אימפוטנציה שהביאה לעוול מתמשך ולנזק לדורות לחצי מהאוכלוסייה היהודית שחיה כאן.

במקום הזה, בו אני והמתנחלות מוצאות מטרה פוליטית משותפת, מתקיים סוג של הומניזם אותנטי מסויים. למרות הקשיים העמוקים בהבנה הבסיסית אחת את השנייה, השותפות הפוליטית מרגישה לי כחיבור ברמה פרי-מורדיאלית וטרום מודרנית. השותפות המיוחדת הזו מסייעת לי להשריש את עקרונות המוסר החילוני שלי עמוק בתוך הקרקע היציבה של המקום.

עקרונות מוסר אלו, מבוססים כמעט בלבד על זכויות האדם. תורת זכויות האדם השתלטה על הרבה מהשיח הגלובלי, בין היתר משום שהיא מעוגנת באמנות בינלאומיות. בכל זאת, ניתן לראות  שתרבויות מקומיות מנסחות את המוסר הזה מחדש ומבינות אותו בדרכים שונות שמתכתבות עם התרבות שלהם.

סנטוס הלך רחוק וכתב על מושג האומה המוסלמית ומושג ה"דהרמה" ההודי כמשקפים עקרונות בסיסיים מקבילים לשיח זכויות האדם. אך לכל תורת מוסר יש את נקודות העיוורון שלה. קודה אחת, בין היתר, היא ההתיימרות לייצג אמת לכל העולם, בעוד שלמעשה היא מיושמות בצורה צבועה וסלקטיבית.

שיח זכויות האדם מסתיר מאחוריו את אלימות כל המשטרים שאף אחד לא מגנה, ותובע אותן כאשר אלו שוברים זכויות אדם על ימין ועל שמאל. בדרך כלל, ארצות הברית וחברותיה מהוות דוגמה טובה, מלבד משטר יוצא דופן קטנטן, אחד לפחות, שכולנו מכירות היטב.

הדבר שמטריד אותי במרדף אחר מימוש זכויות אדם במרחב המדמם שלנו, הוא שאין בי רצון כלל שהחוק הבינלאומי ידריך את צעדינו כאן, ואין בי רצון להיות חלק מאירופה באופן דומה. כמה שננסה להידמות לאירופה ולהיות מדינה חילונית כהלכה, רק נתרחק יותר מזהות אותנטית של מדינה יהודית. אבל אם לא כדי לבנות זהות מקורית כזו, למה הגענו לכאן בכלל? אם לא למען שיבת ציון, כדי להקים מדינה יהודית שנטועה במרחב ההיסטורי והטבעי של היהדות, בערש שלה במזרח התיכון?

המטרה הייתה, דומני, לייצר ריבונות יהודית-מודרנית. לא ממלכה מדממת ואכולת חרב כמו בימי התנ"ך, שבנויה סביב מלכים, כוהנים והעשירון העליון. הלוואי שהיינו יודעות מה משמעות יצירת ריבונות יהודית מודרנית שאינה מערבית. ריבונות כזו, שלמרות שאינה מערבית, מסוגלת ללמוד מהמערב כמה מהדברים הטובים בו: מדע, טכנולוגיה, דרישה לשוויון, לצדק חברתי, לייצוג הוגן לכל שכבות העם ולזכות להגדרה עצמית לכל העמים.

יציקה של מדינה ריבונית, עם תוכן בר-קיימא בנינו, עם שכנינו ובתוך סביבתנו – זה מה שצריך היה להיות האתגר הגדול של הציונות הדתית ושל המחנה השמאל האנטי-קולוניאלי, מאז ומעולם. אני מאמינה שדרך היוזמה שלנו, נצליח מעט לפצות על הפרויקט הנטוש הזה.