תגית: הפרדה

משלוש יוצאת אחת: על ירושלים בשוק תכניות ה"שלום" הנוכחי – ערן צדקיהו

בפתח שנת החמישים לאיחוד ירושלים המאוחדת לנצח נצחים, בירת הנצח של מדינת ישראל והעם היהודי, אנו מוצפים בתכניות אין ספור לפתרון "בעיית ירושלים". רובן ככולן מציעות לנו דרכים שונות להפרד מחלקיה הפלסטיניים של ירושלים (המאוחדת לנצח נצחים, כבר אמרנו?). הבוטה מכולן מתקראת "התנועה להצלת ירושלים היהודית", מבית המדרש של חיים רמון. רמון וחבר מריעיו מציעים להפרד בגדר ובאופן חד צדדי מהכפרים והשכונות הפלסטיניות של ירושלים, ואחריהם המבול (כי הם בכלל גרים במרכז). על מנת לקדם את רעיונותיהם הם מציפים את המרחב הציבורי והוירטואלי במסרים של הפחדה ושיסוי ומשתמשים בשפה הגזענית האהובה על הטוקבקיסטים, אשר מקובלת כיום גם על ראשי המדינה. למרות זאת נראה שהציבור לא משתכנע מהחיקוי החיוור הזה של הימין מבית המדרש של "השמאל" הישן, אם כבר מפמפמים גזענות וכוחנות, אז עדיף להשאר עם המקור.

גם יו"ר האופוזיצה בוזי הרצוג הציג תכנית, בנאום שנשא בתחילת השנה בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי. אולם כהרגלו של היו"ר, מדובר בהד חיוור לתכנית רמון. ניתן לתהות עד כמה השניים מתואמים בינהם ועד כמה התכנית של רמון, פוליטיקאי שדרכו נגמרה בעקבות הרשעתו בעברות מין, היא בעצם בלון ניסוי שהפריח הרצוג. יו"ר האופוזיציה הציג תכנית בת שלושה שלבים: 1) השלמת גדר ההפרדה בתוואי עוטף ירושלים כמו גם הפרדת הכפרים והשכונות הפלסטיניים של מזרח ירושלים ממערבה (כאשר תושבי ירושלים הפלסטינים ישארו כלואים בין שתי גדרות). שני הצעדים הבאים שמציע הרצוג הם חסרי משמעות: 2) מלחמה בחמאס ובהסתה מצד אחד ו-3) הרגעת השטח באמצעות צעדים בוני אמון ברמה האזרחית מול הרשות הפלסטינית. הנקודות האחרונות הן לא יותר מסיסמאת בחירות, ואילו הראשונה, כאמור, מהדהדת את יוזמת רמון, ושתיהן, ביחד או לחוד, הן מתכון לאסון.

תכנית נוספת, השלישית במספר, שהפציעה אל חיינו לאחרונה היא זו של "מפקדים למען ביטחון ישראל". דווקא הביטחוניסטים מציעים גירסת היפרדות מרוככת מירושלים הפלסטינית. מתוך ניסיונם מבינים אנשי הצבא את מגבלות הכוח כמו גם את חוסר התוחלת שבמהלך חד צדדי. לפיכך הם מציינים ביוזמתם כי "אי אפשר לנתק במחי יד" את שני חלקי העיר, "אלא אך ורק בתהליך מתמשך […] במסגרת הסכם עתידי על הסדר קבע עם הפלסטינים, אפשר יהיה גם ליישם הפרדה של ממש [..]". אם הרעיונות הללו גורמים לכם לתחושת דז'ה וו הרי זה מאחר וכבר היינו שם בעבר. הרי ישראל הציעה פעמיים בעבר מפות לחלוקת ירושלים (ברק ואולמרט) על בסיס דומה, שתיהן שירטטו חלוקה קשה של העיר, עם גדרות ומחסומים, ונהגו על ידי ביטחוניסטים, למען ביטחון ישראל כמובן. זה לא עבד אז ולא יעבוד היום.

כל ההצעות הללו מניחות כמובן מאליו את הצורך לחלק את ירושלים בחלוקה קשה ופיזית בין יהודים לפלסטינים – מוסלמים ונוצרים, ולהפריד את האחרונים מהעיר. מנגד, ניר ברקת, בנט ונתניהו מספרים לנו על הצורך לשמור על ירושלים מאוחדת, ובאותה נשימה יצרו לראשונה מערך של מחסומים וגדרות "זמניים" בין המרחבים הערבי והיהודי בירושלים. בעודם ממשיכים ביתר שאת במדיניות ההתנחלות בלב המרחב הערבי של ירושלים המזרחית ובפירוק החברה הפלסטינית במזרח ירושלים. הם מספרים לנו שהכל בסדר, שירושלים מאוחדת לנצח-נצחים, אבל במשמרת שלהם ירושלים חזרה להיות מחוללת האלימות והטרור העיקרית לכל הארץ.

מנגד ישנו את רעיון העיר הפתוחה – עיר אחת משותפת ליהודים, נוצרים ומוסלמים, ישראלים ופלסטינים. זהו מודל שבו ירושלים מאוחדת פיזית, אך הריבונות מחולקת, או משותפת. יפעלו בה שתי עירייות – מזרח ומערב, תחת עיריית גג אחת. את המודל הזה הציג לראשונה פייסל חוסייני ביולי 1988 בנאום שנשא במערב ירושלים, ולימים הפך הרעיון הזה לעמדה הפלסטינית הרשמית ביחס לעיר.

יוזמת "שתי מדינות –מולדת אחת" היא היוזמה הפוליטית היחידה, ככל שידיעתי משגת, המשותפת לישראלים ולפלסטינים, אשר במקום חלוקה מציעה מודל של שיתוף בירושלים. בגדול היוזמה מציעה פתרון קונפדרטיבי כולל לסכסוך הישראלי-פלסטיני ובתוך כך אינה מבקשת לכפות פתרונות "קשים" – חומות ומחסומים – על המציאות, אלא שואפת לעבוד עם הקיים ולשנות את דרכי החשיבה ותפיסת המציאות שלנו. אולי, בפתח שנת החמישים לאיחוד, לשחרור ולכיבוש, זה בדיוק מה שנדרש מאיתנו – הכרה מפוקחת במציאות הקיימת ושינוי דרכי החשיבה המקובעות.